הטבע מתגנדר

צבעי אביב וצלילי אביב
כשמכריזים על הסיסמא – "משנכנס אדר מרבים בשמחה" – גם השדות ומדרונות ההרים לובשים ארשת של עליצות. יש צהוב של חרדלים וחרציות מסביב, ובתוכו בולט אודם האש של הנוריות, אחרוני הכלניות וראשוני הפרגים. גם הסגול העדין של השלח כבש לו שטחים נרחבים ובתוך זה – כאילו לשם גיוון – מציצות נקודות התכלת של לשון הפר ומקור החסידה הגדול. עמוסי זרים חוזרים הילדים מטיוליהם
…כשסומק לחייהם משלים את שפע הגוונים של פרחי הבר.
בעקבות הצמחייה העשבונית מתקשטים גם העצים. השקד האפרסק גמרו כבר את תקופת פריחתם הקצרה וכעת בא תורם של קרוביהם השזיף, התפוח ושאר הוורדניים .
כך גם בחורש ובשטחי הנוי. אלה שעמדו בשלכת התעוררו כבר מתרדמתם הקצרה: לבנה מכוסה כבר עלווה חדשה רעננה, ובענפי אלון התבור
והאלה הארצישראלית נראים גם עגילי הפרחים. ואם נעבור בחורשת אורנים נתכבד בגשם זהוב, היורד עלינו מהפרחים הזכריים. חלק גדול
מזה יוצר שטיח צהוב על פני הקרקע, או צף על פני השלוליות, אך לפחות חלק מגרגירי האבקה מגיע בעזרת זרמי אוויר עולים גם אל תעודתו – אל האיצטרובלים הזעירים האדמדמים, אשר בקצוות הענפים עליונים.
אחד מעצי החורש לבש ממש בגדי חג, הרי הוא כליל החורש. האם ראוי הוא לכינוי "כליל" שפירושו – זר פרחים או עטרת, וביטוי הוא לכלה מקושטת, ליופי מושלם? זאת אולי לא ברוב ימות השנה, כשהוא עומד צנוע, נמוך קומה, אחד מיני רבים. אבל כעת, אחרי שלכת החורף הוא מכוסה כולו פריחה וורודה, ויכול לשמש כסמל לעדנה ורעננות. אם כן – השם באמת מגיע לו בזכות לבושו האביבי . פריו – תרמיל פחוס וארוך, המכיל זרעים רבים, מעין טבעות כסף.